<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך חייא בר רב מדפתי</h1>
<h2>דף י.</h2>
גר' בפ"א דמס' שבת [י' ע"א], רב חסדא ורבה בר רב הונא יתבי בדינא כולי יומא הוה קא חליש לביהו רש"י פי' ע"א לשון תענית. וע"א לשון צער, שהיו בטלים מדברי תורה, ואע"פ שלשון חליש ליבא בכל מקום לשון חלישות מחמת עינוי אבל חלשא דעתיה לשון מצטער כאן משמע לשון צער עינוי כדלקמן תני להו חייא בר רב מדפתי ויעמד העם על משה וגו' וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום תורתו אימתי נעשית אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כתיב הכא מן הבוקר ועד הערב וכתיב הת' ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. והטעם לפי שהדיינים נקראו אלקים עד האלקים יבא דבר שניהם [שמות כ"ב] ובכל ששת ימי בראשית לא הוזכר שם אלא בלשון אלקים היל' כאילו שותף הוא שהרי הדין הוא אחד מן הדברים שהעולם עומד עליהם דתנן [אבות ספ"א] רשב"ג אומר על שלשה דברים העולם קיים על הדין, וכיון שדן דין אמת הרי הוא מעמיד העולם וכאילו שותף ולפי שמתקיים על ידו נקרא על שם קונו. והיינו דגר' בפ"א דברכות בהל' דאבא בנימן [ו' ע"א], מניין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהן שנ' אלקים נצב בעדת אל, מניין לשלשה שיושבי' בדין ששכינה עמהן שנ' בקרב אלקים ישפוט, ומניין לשנים שיושבין ועוסקין בתורה ששכינה עמהן שנ' אז נדברו יראי י"י וגו', ומניין שאפי' אחד שנ' בכל המקו' אש' אזכי' את שמי אב' אלי' וברכתיך. ודייקינ' וכי מאחר דאפי' חד תרי למה לי, תרי מכתבן מיליהו בספר זכרונות חד לא. וכי מאחר דאפי' תרי תלתא מיבעיא, מהו דתימ' דינא שלמא בעלמ' הוא ולא אתיא [שכינה] קמ"ל דדינא נמי היינו תורה. ומהכא נמי משמ' דשלשה בעינן לדין, מיהו מספק' לי אי יחיד מומחה דינו כשלשה לעניין דין דמכתבן מילי או כיחיד העוסק בתורה ומהכא נמי משמ' דגדול תלמוד תורה מן המעשה דהא דין הבאת שלום בין אדם לחבירו כדאמרי' דשלמא הוא ואפי' הכי מסקינ' דדינא נמי היינו תורה הא לאו הכי לא חשיב (ככי) [כדברי] תורה אע"ג דהבאת שלום בין אדם לחבירו אחד מן הדברים שאדם אוכל פירות בעולם הזה וקרן קיים לעולם הבא כדאית' בפ"א דקידושי' [ל"ט ע"ב] ואפי' הכי מסקינ' ותלמ' תורה כנגד כולן. ורב חייא מדפתי הוא דתנא ליה נמי לרב ביבי תלמידו של ר' אסי וענית' את נפשותי' בתשע' וכי בתשעה מתענה והלא בעשירי מתענים אלא כל האוכל ושותה בתשע' בו כאילו התענה תשיעי ועשירי כדאית' בפ"א דברכות [ח' ע"ב] ובכמה דוכתי מייתי לה. י"מ מפני שצריך להוסיף מחול על הקודש, ומתחיל תעניתו מבעוד יום צריך להזהר באכילתו שעושה בהפסקה כדי שלא תמשך עד תוספת היום. וי"מ כדי שיוכל לעמוד בעינויו שאם לא יאכל בתשעה בו לא יוכל להתענות באותו יום של אחריו ויביא עצמו לידי כך שמא או בולמוס או רעבון גדול ויאכל. וי"מ לעשות היכר ליום הכיפורים שאם יתענה בתשעה במה ניכר יום הכיפורי' אי משום ביטול מלאכה כמה בטלני איכא בשוקא היל' כיון שאוכל ושותה בתשעה הרי עשה היכר גדול ליום קדוש.
